פסק-דין בתיק ע"פ 4697/10

השופטת ע' ארבל:

1.        המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. על פי עובדות כתב האישום המתוקן בין משפחתו של המערער למשפחתו של המנוח התפתחה קטטה. במהלך הקטטה עזב המערער את המקום, רץ לכיוון בתי משפחתו והביא ממקום מחבוא אקדח המוחזק על ידו ללא רישיון. המערער חזר למקום הקטטה וירה מספר יריות לכיוון בני המשפחה היריבה. כתוצאה מהירי נפגע המנוח ונפל על הכביש. המערער המשיך וירה ואף פגע באחד מהנוכחים אשר בא לסייע למנוח. יצוין כי במסגרת ההסדר הוסכם כי המדינה תטען לעונש ראוי של 15 שנות מאסר בפועל.

2.        ביום 3.5.10 גזר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' מוניץ והשופטים ש' אטרש, וע' עיילבוני) את דינו של המערער ל-14 שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו; שנתיים מאסר על תנאי; ופיצוי בסך 100,000 ש"ח למשפחת המנוח, ו-20,000 ש"ח למתלונן הנוסף שנפגע. בית המשפט הבהיר תחילה כי אין לקבל טענות עובדתיות שהעלה המערער בשלב גזר הדין, שאין להן זכר בכתב האישום המתוקן. לגופם של דברים נקבע כי מעשי הנאשם חמורים ותוצאתם טרגית וקשה- אובדן חיי אדם, פגיעה במשפחת המנוח, ופגיעה פיזית חמורה באדם נוסף. בית המשפט הדגיש כי גם אם תתקבל טענת הסנגור בדבר התוקפנות שהופעלה כלפי המערער ובני משפחתו, הרי שאין הדבר מצדיק את תגובתו הבלתי מידתית והאלימה של המערער, שאף ירה במנוח ובנפגע הנוסף כשגבם מופנה למערער. בית המשפט הביא בחשבון לזכותו של המערער את היותו צעיר נעדר עבר פלילי, אשר עבד לפרנסתו והחל בהקמת משפחה עובר לאירוע; את נטילת האחריות למעשיו לאחר האירוע והודאתו. עם זאת בשל חומרת העבירות ותוצאתן הטרגית קבע בית המשפט כי יש ליתן מעמד בכורה לשיקולי גמול והרתעה, ולהטיל עליו ענישה הולמת ומכבידה שתשקף את סלידתו של בית המשפט מיחס של זילות לחיי אדם.

           מכאן הערעור שבפנינו.

3.        בא-כוח המערער טען כי היה על בית המשפט לקבל את טענותיו של המערער וראיותיו לעניין נסיבות מקלות הקשורות לעובדות כתב האישום. טענותיו לא באו לסתור את האמור בכתב האישום אלא להשלים את התמונה הכוללת ואת הרקע למעשים. בית המשפט התיר את הגשת הראיות בעניין זה ושמיעת הטיעונים, ולמרות זאת החליט לא להתחשב בהם בסופו של יום בגזר הדין. לעומת זאת, הלין הסנגור, קביעת העובדה בגזר הדין לפיה הירי בוצע לגבם של הנפגעים אף היא לא מוזכרת בכתב האישום. לטענתו, בני משפחת המנוח יזמו את התקיפה ליד בית משפחת המערער ועשו שימוש מטעמם אף הם באקדחים. עוד נטען כי לא ניתן משקל ראוי לשיקולים שעלו מתסקיר שירות המבחן, ובהם קבלת אחריות מלאה למעשים על ידי המערער, הודאתו, הבעת אמפתיה כלפי משפחת המנוח, היותו אב לתינוקת, בעל אורח חיים נורמטיבי. בית המשפט התעלם, כך נטען, מהשיקול השיקומי. כן נטען כי העונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה הנוהגת והמקובלת במקרים דומים ואף חמורים יותר.

4.        בא-כוח המדינה טען כי הכלל הוא שלא מביאים ראיות לעובדות נוספות בשלב גזר הדין, אלא במקרים חריגים. כמו כן במקרה זה העובדות שניסה המערער להוכיח סותרות את האמור בכתב האישום. הוא הוסיף וטען כי חמורה במיוחד העובדה כי המערער החזיק בנשק לא חוקי, וכי הדבר מעיד כי אין מדובר באדם נורמטיבי. עוד הדגיש הפרקליט כי לא היה מדובר ביריה בודדת אלא בירי משולח כל רסן המעיד על אדישות לפגיעה בחיי אדם. כן הדגיש את הפגיעות הקשות שנגרמו כתוצאה ממעשי המערער, שבאו לידי ביטוי בתסקירי הנפגעים שהוגשו. לבסוף ציין כי העונש שהוטל מצוי בטווח הענישה שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר הטיעון.

5.        בא-כוח משפחת המנוח טען כי המשפחה טרם קיבלה את הפיצוי שנפסק לטובתה. הוא הדגיש כי מדובר באלמנה המטפלת בשלושה ילדים. הסדר הטיעון היה למורת רוחה של המשפחה. לטענתו המנוח היה איש דת שהוזמן להתערב בסכסוך וכלל לא היה מעורב בקטטה.

דיון

6.        דין הערעור להידחות. ראשית אבהיר כי אין בידי להסכים עם גישת המדינה באשר להבאת ראיות מטעם המערער בשלב גזר הדין. כפי שכבר נקבע על ידי בית משפט זה הנאשם רשאי להביא בשלב הטיעונים לעונש ראיות ביחס לנסיבות מקלות שאפפו את ביצוע העבירה, כל עוד אין הן קשורות לשאלת אחריותו לביצוע העבירה, אלא אך לשאלת העונש שיוטל עליו (ראו רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה, פסקה 13 לפסק דיני (לא פורסם, 25.11.07); ע"פ 5362/11 אלעברה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 7.2.12)). פסק הדין אליו מפנה בית המשפט קמא (ע"פ 1234/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.08)) קובע כי אין להעלות בשלב הטיעונים לעונש עובדות הסותרות את האמור בכתב האישום עליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון. שונים הדברים כאשר אין מדובר בעובדות סותרות אלא כאלו המשלימות את התמונה הכללית. עוד יש לציין כי על פי תיקון מס' 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אשר מטרתו היתה להבנות את שיקול הדעת בענישה, עוגנה אפשרות זו גם בחוק בתנאים מסוימים. סעיף 40י(ד) לחוק העונשין קובע כי במקרה בו הודה הנאשם בכתב האישום יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. עם זאת משאיר הסעיף שיקול דעת לבית המשפט "להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

           הנה כי כן, לא היתה מניעה כי המערער יציג בשלב הטיעונים לעונש את ראיותיו לגבי נסיבות מקלות הרלוונטיות לענישה שתוטל עליו, בייחוד כאשר בית המשפט המחוזי התיר לו זאת. כמו כן אין בידי לקבל את טענת המדינה כי העובדות אותן ביקש המערער להוכיח עומדות בסתירה לכתב האישום המתוקן אשר אינו מציין דבר באשר ליוזם הסכסוך או באשר להצטיידות או אי הצטיידות משפחת המנוח בכלי נשק. עם זאת, גם אם נניח כי אכן העובדות אותן ביקש המערער להוכיח הוכחו, עדיין לא מצאנו מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער. יש לציין כי אף בית המשפט המחוזי קובע במפורש דברים דומים, לפיהם גם אם יניח כי אכן הופעלה תוקפנות מצד משפחת המנוח, כפי שטען המערער, היה מקום להטיל עליו את העונש שהוטל בגזר הדין.

7.        חומרת העבירה זועקת מתיאור נסיבותיה בכתב האישום המתוקן. גם אם אכן יזמה משפחת המנוח את הקטטה המתוארת, וגם אם היה מי מהם מצויד בנשק, הרי שהתנהגותו של המערער, בהתחשב בכל אלה, היתה חמורה ובלתי מידתית. ראשית יש לפתוח בכך שהמערער החזיק בנשק שלא כדין, וכידוע "עבירה גוררת עבירה". המערער הלך לביתו במהלך הקטטה, הצטייד בנשק, וחזר למקום האירוע. שם ירה מספר יריות ללא הבחנה כלפי בני המשפחה היריבה. לא הוכח כי היריות הופנו כלפי אנשים שאיימו על המערער או על בני משפחתו באותו הזמן. כתוצאה מהירי נהרג המנוח, אך המערער לא הסתפק בכך. הוא הוסיף וירה באדם שבא לסייע למנוח לאחר שנורה, ופגע בו. אף יש בסיס לקביעת בית המשפט המחוזי כי השניים נורו כשגבם מופנה אל המערער. השתלשלות אירועים זו מלמדת על זילות בחיי אדם שמצדיקה הטלת ענישה חמורה ומתן משקל משמעותי לשיקולי הגמול וההרתעה. תסקירי הנפגעים שהוגשו מחזקים מסקנה זו בהצביעם על הנזקים המשמעותיים שנגרמו הן לנפגע והן למשפחת המנוח, להוריו, לאלמנתו ולשלושת ילדיו.

8.        אכן, יש לזקוף לזכותו של המערער את הודאתו, נטילת האחריות על המעשים, העדר עבר פלילי, והפגיעה שתיגרם למשפחתו הצעירה בשנות מאסרו. עם זאת, שיקולים אלו כולם הובאו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי. כן יש לציין כי העונש שנגזר על המערער מצוי בטווח הענישה שנקבע במסגרת הסדר הטיעון, ואף נמוך מעט מהעונש הראוי לו עתרה התביעה. משכך, לא מצאנו כי יש להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בגוזרו את עונשו של המערער. באשר לשיקול השיקומי אציין כי תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי לא תמך בטענתו של המערער בעניין זה.

9.        באשר לרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. בא-כוח המערער הסכים עימנו בדיון כי העונש שהוטל על המערער מצוי למעשה בטווח הענישה המקובל בנסיבות דומות, גם אם ניתן למצוא מקרים בהם הוטלה ענישה קלה יותר. כפי שהראתה המדינה בפסקי הדין שהוגשו מטעמה ניתן גם למצוא מקרים בהם הענישה שהוטלה היתה חמורה מזו שהוטלה על המערער. מכל מקום, איני סבורה כי ניתן לומר שעונש של 14 שנות מאסר בפועל בגין נטילת חייו של אדם ופציעתו של אדם נוסף אינו עונש ההולם את חומרת המעשים. שומה על בתי המשפט לבטא את הסלידה שרוחשת החברה לאלו אשר עושים שימוש בנשק, בין אם חוקי ובוודאי כזה שאינו חוקי, במהלך סכסוכים, ובכך גורמים לעיתים לתוצאות טרגיות אשר הנזק מהן הוא בלתי הפיך ובלתי ניתן לשיעור.

           הערעור נדחה, אם כן.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א.            מסכים אני להכרעתה של חברתי השופטת ארבל.

ב.            אבקש להידרש בקצרה לסוגיה של הבאת ראיות לעונש שמעבר למסכת העובדתית הכלולה בהרשעה. במקרה דנא בית המשפט המחוזי לא קיבל טענות עובדתיות שלא נכללו בכתב האישום המתוקן בו הודה המערער, שאמנם נשמעו בפניו בפרשת גזר הדין, ועל כך הלין בא כוחו בפנינו; ומנגד נטען מטעם המדינה, כפי שציינה חברתי, כי הכלל הוא שאין מביאים ראיות לעובדות נוספות בשלב גזר הדין אלא במקרים חריגים. בע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה (לא פורסם) היתה המדינה זו שביקשה לאפשר ראיות לעניין חומרתן של נסיבות העבירה במסגרת פרשת גזר הדין, בשלב הבאתן של ראיות לעונש, מקום שהנסיבות לא היו חלק מיסודות העבירה אך פורטו במסגרת עובדות כתב האישום. דעת חברתי השופטת ארבל, שאליה הצטרף השופט דוד חשין, וכמותם הוכרע הדין, היתה (פסקה 12) כי יש לאפשר לערכאה הדיונית גמישות גם לעניין הבאת ראיות כאלה על-ידי התביעה, תוך שמירה מירבית על זכויות הנאשם, וכן הוסיפה כי רוח הדברים ראוי שתחול גם במקרה ההפוך, כשההגנה מבקשת להביא ראיות ביחס לנסיבות מקלות, ככל שהדבר נוגע לעונש ולא לאחריות. אציין כי דעתי שלי, שנותרה במיעוט, נבעה מהגנה על זכויות דיוניות של הנאשם, וסברה כי יש להוכיח נסיבות הקשורות בעבירה, גם אם אינן חלק מיסודותיה שבדין, כפי שמוכחת העבירה גופה. וכאמור, רבו עלי חבריי.

ג.             עתה, בתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכניסתו לתוקף בראשית יולי הקרוב עומדת אחר כתלנו, הקדיש המחוקק, כמות שציינה חברתי, את סעיף 40י להוכחת נסיבות הקשורות בביצוע העבירה. העיקרון קבוע בסעיף קטן 40י(א), ולפיו "בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה". ואולם, חרף זאת, ניתן להביא (ס"ק (ב)(1)) מטעם הנאשם ראיות שאינן סותרות את שטען בשלב בירור האשמה, ובית המשפט רשאי (ס"ק(ב)(2)) לבקשת אחד הצדדים להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, "אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". ועוד, בס"ק (ג) נאמר כי קביעת נסיבה מחמירה טעונה הוכחה מעבר לספק סביר, אך - לטובת הנאשם - נקבע כי נסיבה מקילה די לה "ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי". ולבסוף, ס"ק (ד) קובע, כי מבלי לגרוע מהוראות ס"ק (ב)(2) הנזכר, על כתב האישום שבו הודה הנאשם לכלול "את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה", כלומר, במקרה של הודיה ככלל כתב האישום המתוקן טעון פירוט מדוקדק, ועל הצדדים להסדר הטיעון להנחות עצמם לכך, כדי לכלול את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.